העליון: אין להתערב בהכרעת ביה"ד המשמעתי- השעיית עוה"ד תעמוד על כנה

השופט א' רובינשטיין:

א.       שני ערעורים על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין מיום 17.1.08 בתיקים בד"א 98/06 ובד"א 111/06.

רקע

ב.       במסגרת פרשה קודמת (אחת מני רבות) נגזר על המערער בתיק 1898/08 (להלן המערער) עונש השעיה לשלוש שנים (על"ע 3954/03 עו"ד שמחה ניר נ' הועד המחוזי לשכת עורכי הדין, פ"ד נז(5) 844). ביום 23.12.04 הוגשה נגד המערער קובלנה לבית הדין המשמעתי במחוז תל אביב, בה נטען כי בתקופת ההשעיה האמורה המשיך לייצג לקוחות, ואף הצהיר בפני בתי משפט כי אינו מושעה. עוד הואשם, כי אף שמקום מגוריו ועבודתו היו בכפר סבא, נרשם במחוז חיפה של לשכת עורכי הדין. זאת, בניגוד לסעיף 12א לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א - 1961 ("כל חבר הלשכה יהיה רשום באחד ממחוזות הלשכה שבתחומו נמצא מקום עבודתו או מקום מגוריו, לפי בחירתו") - ובאופן המהוה התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין (להלן האישום השני).

ג.       ביום 26.9.06 הורשע המערער במיוחס לו, וביום 31.10.06 נגזר עליו (ברוב דעות) עונש של השעיה למשך 10 שנים. דעת המיעוט סברה, כי "לאור ריבוי ההרשעות הקודמות... מתחייבת המסקנה כי יש לזנוח את רעיון ההכוונה או החינוך שבענישה, ויש מקום במרכאות 'להרים ידים'" - ולפיכך הציעה עונש של הוצאה מהלשכה לצמיתות. ערעורם של שני הצדדים נדחה (ביום 17.1.08) על ידי בית הדין המשמעתי הארצי - וכלפי פסק דין זה הוגשו הערעורים הנוכחיים. המערער (בהודעה מיום 12.9.10) צמצם את ערעורו לטענה, כי לבית הדין המשמעתי בתל אביב לא היתה סמכות מקומית לדון בעניינו. המשיב טוען בערעורו, כי בנסיבותיו של המערער אין להסתפק בעונש של 10 שנות השעיה, ויש לאמץ את דעת המיעוט ולהורות על הוצאתו מן הלשכה לצמיתות.

ד.       חרף בקשת המערער, השוהה בחו"ל מזה זמן רב, לנהל את ההליך על דרך סיכומים בכתב בלבד (בקשה שנדחתה בהחלטת הרשם מיום 17.8.10) התקיים (ביום 13.9.10) דיון בשני הערעורים. המערער היה מיוצג על ידי עו"ד אבן-אור (אך זה הוסמך לייצגו רק בערעור שהגיש, ולא - הפלא ופלא - כמשיב בערעור הועד המחוזי). הצענו לצדדים למחוק את שני הערעורים, המשיב באדיבותו הסכים להצעתנו - אך בא כוח המערער עמד על הערעור, וחזר על הטענה בדבר חוסר סמכות מקומית. בא כוח המשיב (עו"ד ויצמן) טען, כי הכתובת שניתנה לצורך מעבר למחוז חיפה "פיקטיבית"; כי מסיבה זו הוחזר המערער למחוז תל אביב (לפני הגשת הקובלנה); ולפיכך היה בית הדין המשמעתי בתל אביב מוסמך לדון בקובלנה. עוד נטען, כי אפילו תתקבל טענת המערער, חוסר סמכות מקומית אינו פגם משמעותי, ומאחר שלא נגרם עיוות דין ניתן לנקוט בדרך של "בטלות יחסית". כן טען בא כוח המשיב לגבי קולת העונש, וכי נגדשה סאת הרשעותיו של המערער - עשרות במספר משנות השבעים של המאה הקודמת, בחינת הכמות ההופכת לאיכות. עוד טען עו"ד ויצמן, כי ערעור המערער בלתי חוקי ובלתי מוסרי, ועל כן דינו להימחק. בא כוח המערער טען, כי שולחו פעל תמיד ללא תמורה, ועבירותיו היו בקשר לאמירות כלפי הלשכה או גורמים שיפוטיים.

דיון והכרעה

ה.       לאחר העיון החלטנו שלא להיעתר לשני הערעורים. תחילה יש לומר מלים אחדות בדבר טענתו שובת הלב של בא כוח המשיב למחיקת הערעור בשל תוכנו. אכן, סגנונו של המערער (בהודעת הערעור ובמיוחד בכתב הערעור שהוגש לבית הדין הארצי) אינו בוטה בלבד, הוא מביש ומבזה את כותבו ואת מקבליו. רק מתוך כבוד הבריות לא אלאה בדוגמאות לאישוש הדברים, לטעמי, ניתן היה להבין את בית הדין הארצי אילו היה מחפש דרך שלא להידרש לערעור במתכונתו זו. ואולם, משמחל בית הדין הארצי על כבודו, ומשנשמע הערעור בפניו, ונוכח קיומו של ערעור הועד המחוזי כאן, החלטנו - אולי לפנים משורת הדין - להידרש גם לערעור המערער שבפנינו.

סמכות מקומית

ו.       כרקע להכרעה בערעור לעניין הסמכות המקומית נזכיר, כי בפתיחת הדיון בבית הדין המשמעתי בתל אביב העלה המערער טענת חוסר סמכות מקומית, וזו נדחתה (בהחלטה שאינה לפנינו). כלפי ההחלטה הוגשה עתירה לבית משפט זה (בג"צ 2128/05 ניר נ' הועד המרכזי לשכת עורכי הדין (לא פורסם)), והיא נדחתה (ביום 20.4.05) בקביעה, כי את טענותיו יוכל המערער להעלות "בגדר ערעור על פסק-הדין כולו בפני בית הדין המשמעתי הארצי". ביום 26.9.06 ניתן פסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי, במסגרתו הורשע המערער גם באישום השני. בערעורו בפני בית הדין הארצי חזר המערער על טענותיו בדבר העדר הסמכות. בית הדין הארצי ציין, כי הטענות נדחו במסגרת העתירה לבית משפט זה, והוסיף "אף אנו סבורים שאין באף לא אחת מן הטענות הללו כל ממש והן נדחות".

ז.       סבורני, כי קביעת בית הדין הארצי לפיה טענת חוסר הסמכות נדחתה במסגרת העתירה לבית משפט זה לא דקה פורתא. בית משפט זה קבע, כי את הטענה ניתן יהיה להעלות במסגרת הערעור לבית הדין הארצי - ולפיכך לא ניתן לומר שהיא נדחתה. מנגד, בית הדין הארצי קבע שאין בטענה "כל ממש". בנסיבות, סבורני כי אין עילה להתערב בקביעה זו, אף אם ניתן היה לפרט יותר את ההנמקה. לדידי יש להתייחס לשני מישורים: (1) האם אכן לא היתה לבית הדין המשמעתי בתל אביב סמכות מקומית לדון בעניינו של המערער; (2) אם אכן לא היתה סמכות כאמור, אילו תוצאות יש לתת לכך בשלב זה.

ח.       בכל הנוגע למישור הראשון יש לזכור, כי במועד הגשת הקובלנה היה המערער רשום כחבר לשכת עורכי הדין במחוז תל אביב - ומכאן, כי בית הדין המשמעתי במחוז תל אביב היה מוסמך לדון בה (סעיף 64(א) לחוק הלשכה). לשיטת המערער העברתו ממחוז חיפה למחוז תל אביב היתה שלא כדין - אך לדעתי בנסיבות אין לייחס משקל לטענה זו. ראשית, כיון שכל עוד רשום המערער במחוז תל אביב, וכל עוד לא שונה הרישום - מוסמך היה בית הדין המשמעתי המחוזי בתל אביב לדון בעניינו. שנית, במהות יש משום עזות בהעלאת הטענה; נזכור כי המערער הורשע בכך שנרשם במחוז חיפה שלא כדין. בית הדין המשמעתי המחוזי קבע:

"הננו מקבלים על פי הראיות את עמדת הקבילה, לפיה משרדו ו/או מקום מגוריו של הנאשם התנהל והיה בכפר סבא, ואילו בכפר יהושע החזיק על שמו תיבת דואר בלבד, שאיננה מקנה לנאשם זכות רישום במחוז חיפה" (סעיף 6 להכרעת הדין).

כזכור, המערער עצמו אינו מערער על הכרעה זו - וכיצד יכול הוא לטעון לחוסר סמכות מקומית, שעה שקיימת קביעה שיפוטית חלוטה לפיה הרישום במחוז חיפה (שמאז תוקן) היה שלא כדין? אוסיף, כי גם אילו השיג המערער על הכרעת בית הדין המשמעתי המחוזי בעניין זה, היתה זו השגה על ממצאי עובדה שנקבעו "על פי הראיות" (כלשון בית הדין) ובכגון אלה אין דרכה של ערכאה זו להתערב (ראו על"ע 2258/08 גור נ' לשכת עורכי הדין (לא פורסם); על"ע 9960/06 חולדנקו נ' הועד המחוזי (לא פורסם); על"ע 7877/03 גשרי נ' הועד המחוזי, פ"ד נט(3) 611). סוף דבר, הקבילה הוגשה כדין לבית הדין במחוז בו היה המערער רשום.

ט.       מעבר לצורך אוסיף, כי גם אילו היה ממש בטענה לגבי חוסר סמכות מקומית, לא היה בכך כדי לשנות מהתוצאה האמורה. בניגוד לחוסר סמכות עניינית, חוסר סמכות מקומית נתפס כפגם "טכני" (ראו דברי ההסבר להצעת חוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ג - 1963 הצעות חוק תשכ"ג 161, 197; ע"פ 1523/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פסקה 33 - להלן עניין פלוני) מסיבה זו גם כינה בית משפט מחוזי בחיפה טענה לחוסר סמכות מקומית "טענה פורמליסטית" (ע"פ (חיפה) 3468/03 מדינת ישראל נ' גב אלום מסכים (1996) בע"מ (לא פורסם)), והמלומד קדמי כתב כי "העדר 'סמכות מקומית' אינו מהווה, בסופו של דבר, 'פגם' הכרוך מטבעו בעיוות דין, אלא - 'תקלה' (י' קדמי, על סדר הדין בפלילים (חלק שני, כרך ראשון, תשס"ט) 1249). אכן, בפרט בהליכים פליליים והליכי משמעת בכללם זה, גם לטכני ולפורמלי יש חשיבות ומשקל - אך לא בכדי הטיל המחוקק הגבלה על העלאת טענת חוסר סמכות מקומית (סעיף 151 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב - 1982), וברי כי עוצמת הפגם שבחוסר סמכות מקומית אינה זהה לזו שבחוסר סמכות עניינית. גם לשכל הישר מקום בפרשנות.

י.       ויתר על כן: כידוע, בית משפט זה החיל דוקטרינה של בטלות יחסית גם ביחס לפגמים שנפלו בהליכים פליליים (ראו ע"פ 10189/02 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 3769/07 חטיב נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). "לא כל פגם משפטי שנפל בהליך הפלילי מוביל לביטול פסק דין, אלא אך פגם כזה שגרם לנאשם עיוות דין" (עניין פלוני פסקה 47 - השופטת ארבל). כך לגבי פגמים שנתפסים כמהותיים (ראו לדוגמה ע"פ 866/95 סוסן נ' מדינת  ישראל, פ"ד נ(1) 793) קל וחומר לגבי פגמים בעלי אופי שעל פי רוב אינו מהותי, דוגמת חוסר סמכות מקומית (ראו קדמי, שם). כך בהליכים פליליים, ובודאי בהליכים משמעתיים (ואולי לא למותר להזכיר, כי סעיף 64(א) סיפא לחוק הלשכה מורה: "הוחל בהליכים שלפני הגשת קובלנה במחוז שבו רשום עורך הדין... ימשיכו בהליכים באותו מחוז, אף אם בינתיים נרשם עורך הדין במחוז אחר" - דברים שניתן לראות בהם הגמשה מסוימת של זיקת הסמכות בהתאם למקום הרישום במועד הגשת הקובלנה). בנסיבות אין צורך להידרש לקביעת בית הדין המשמעתי המחוזי: "אינני יכול להשתחרר מהרושם, שבענין זה [העברת הרישום לחיפה - א"ר] ביקש הנאשם לגרום לכך... כי עבירות המשמעת שיוחסו לו, או שעומדים לייחס לו, תתבררנה בבית הדין במחוז אחר". מדובר בהתרשמות שלא היתה הכרחית לצורך ההרשעה, אך אין ספק שבשינוי רישום על מנת לשנות את מקום בירורה של קובלנה צפויה (לשון אחר forum shopping), אין משום תום לב - וככל שאכן מדובר בשינוי רישום לאחר שכבר "הוחל בהליכים שלפני הגשת קובלנה", הנה לפי סעיף 64(א) סיפא הסמכות מסורה, מעיקרא ועל כן גם בהמשך, לבית הדין בתל אביב. האמור, מכל מקום, לא נדרש להכרעה, נוכח דברינו מעלה.

הערעור על קולת העונש

י"א.    בכל הנוגע לערעור המשיב אומר, כי כפסע היה ביני לבין הצעה לחברי לקבלו. עברו המשמעתי של המערער רב ומכביד ביותר; וכבר אמורה מלתו של בית משפט זה פעם אחר פעם, כי "הלכה היא בשיפוט המשמעת כי ריבוי הרשעות יש בו כדי להחמיר, ואף יותר מאשר במשפט פלילי" (על"ע 2903/04 הועד המחוזי נ' בלום, פ"ד נט(5) 433, 468 - השופט, כתארו אז, מ' חשין; השופט חשין אמנם פיקפק במטבע הלשון "כמות ההופכת איכות" (בעמוד 470) אך לא בתוכן שמשמיע ניב זה). יתר על כן, העבירות בהן הורשע בהליך זה כשלעצמן חמורות דיין להצדיק הוצאה לצמיתות. המערער עשה דין לעצמו, "החליט" כי פסק דינו של בית משפט זה בפרשה הקודמת בטל מעיקרו והמשיך לייצג לקוחות. זאת ועוד, המערער הצהיר, וחזר והצהיר, בפני בתי המשפט בדרגות השונות כי אינו מושעה - ועל יסוד הצהרתו איפשרו לו בתי המשפט להמשיך בייצוג (ראו לדוגמה הצהרתו בפני נשיא בית משפט זה בתיק ע"פ 8346/03 מנור נ' מדינת ישראל (לא פורסם) שניתנה כחודשיים בלבד לאחר פסק הדין בפרשה הקודמת). מעבר לכך שהתנהגות זו מהווה עבירה פלילית (המערער אכן הורשע גם בהליך פלילי בגין התחזות; ראו רע"פ 7491/08 ניר נ' מדינת ישראל (לא פורסם), ניתנה ביום 2.9.08), ומעבר לזלזול הבוטה שהיא מפגינה כלפי בתי המשפט - בודאי שאין היא מעוררת אהדה לעניינו של המערער. ואם לא די בזאת, תבוא התנהגותו בתיק הנוכחי - אשר לדיון בו לא טרח להתייצב, ואף לא הסמיך את בא כוחו לטעון בעבורו בערעור שהגיש הועד המחוזי; זאת, בשעה שהוא טוען עבורו באותו דיון בערעורו שלו - וכדי ביזיון וקצף.

י"ב.    ברם, חרף 1האמור החלטנו שלא להיעתר לערעור המשיב. בית משפט זה קבע לא אחת, "שבתי הדין המשמעתיים הם המופקדים על שמירת כללי האתיקה ההולמת על ידי עורכי דין" (על"ע 9/89 יובל נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, פ"ד מד(1) 705, 709 - השופט, כתארו אז, אור). עקרון זה הוחל גם לגבי רמת הענישה (בר"ש 6588/09 דיאמנט נ' לשכת עורכי הדין (לא פורסם); על"ע 9/86 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' רגב, פ"ד מ(4) 456). כל זאת, רק כל עוד העונש שהשיתו הערכאות המשמעתיות מצוי "בתחום הענישה הראויה":